כולם מדברים על גיוס, אף אחד לא מדבר בשכל
July 04, 2012

כלבתא במטותא

אז כולם התחילו לדבר עכשיו על גיוס חרדים. אפילו איציק שמולי המתחנחן נרתם פתאום למשימה... שוב עולה בנחיריים ריח של בחירות, הפעם תחת האמתלה המטופשת הזו, ואני שואל - לְמה? ראשית, איזה סיבה יש לקיים בחירות בארץ? מה יוצא לנו מזה? הרי זו רק רוטציה בין אותם אנשים, כבר 15 שנים. אותם פרצופים כל כנסת (יש שמחליפים מפגלה או שתיים בדרך) שיעשו הכל בשביל להיאחז בכיסא וביכולת להשתכר בלי לעשות הרבה חוץ מלדבר. לא רציתם אותו בתור X, תקבלו אותו בתור Y - הזיכרון שלנו קצר וגם ככה הכל מנוהל על ידי לוביסטים, אז מה זה כבר משנה.

שנית, במה שונה המצב היום מלפני חמש שנים, בכל הנוגע לתעסוקה של-, תקציבים ממשלתיים הניתנים ל- או לגיוסם של החרדים? רוב הציבור ותנועות כאלו ואחרות זועקות לגבי זה כבר שנים... איך קרה שבחודשיים-שלושה האחרונים (רמז: מאז התרגיל המסריח של מופז-ביבי-ברק) זה עבר לחזית הבמה? ומה שונה הפעם שצריך להפיל את הממשלה על רקע זה? ליברמן יפרוש בגלל גיוס חרדים -- אבל לא בגלל נישואים אזרחיים? הכבוד של ח"כ מולה נרמס לפתע בגלל פירוק ועדת פלסנר -- ולא, נניח, מהיחס שהקהילה שלו מקבלת, או מזה שהכו יוצא אתיופיה כי חשבו שהוא מסודן (השם ישמור)? זה מריח הרבה יותר כמו עוד ספין שנועד להסיט את תשומת הלב הציבורית מדברים שבאמת לא נוחים לממשלה, כמו המחאה החברתית וכו'. להבטיח לגייס חרדים זה קל, להבטיח עתיד לדור שלם זה קשה (גם באירופה).

אפשר להמשיך לדוש בכל מיני ספקולציות ולתהות מה יוליד יום בהקשר של גיוס חרדים, אבל אני רוצה לפתוח חזית אחרת, ברשותכם: אני רוצה לשחוט את הפרה הקדושה שנקראת "צבא העם". נמאס לי כבר מהדמגוגיה המתחסדת הזו. נתחיל בגילוי נאות: מי שמכיר אותי אישית יודע שהייתה לי מערכת יחסים מאוד טעונה עם הצבא, אבל אני שם אותה מאחורי ומתכוון לפרוט את הנקודות בצורה אובייקטיבית עד כמה שאפשר. ולכל המצקצקים האוטומטיים, שירתתי שירות מלא. זה כמובן לא רלוונטי, אבל אחרת תפסלו את הניתוח שלי מראש תחת הכותרת "משתמט סמולן". זה כנראה יקרה גם ככה, אבל לפחות כיסיתי את עצמי פה.

מיליטריזם חברתי

נתחיל בדברים הברורים: אנחנו צריכים צבא. השכנים שלנו לא מחכים לנו עם פרחים בקנה, וזה ברור לכל בר דעת. נמשיך עם עוד דברים ברורים: השנה היא לא 1950, הסולידריות החברתית כמעט נעלמה ואת מקומה תפס האינדיווידואליזם. נתוני הגיוס היורדים משנה לשנה מראים שהאתוס המיליטריסטי שאנחנו גדלים עליו הולך ונשחק, וזה מתבטא בכך שרוב הנערים הנורמלים (כלומר, אלו שלא מתחנכים על ברכי האל בהתנחלויות) מעדיפים לעשות עם עצמם משהו מועיל במקום לשחק בחייל-וקצין. באופן כללי כסף קונה הכל, והתרבות שלנו נהייתה שטוחה כמו התרבות האמריקאית הנערצת (רק שאמריקה מספיק גדולה כדי לקיים תת-תרבויות נוספות, ואנחנו לא). ברוכים הבאים לישראל מודל 2012 -- הצטרפנו סוף סוף למשפחת העמים. או"ם-שמום זה אנחנו.

אם בשנות החמישים הצבא שימש כור היתוך ליהודים תועים מכל העולם ויצר אצלם זהות לאומית וכו', הרי שזה לא המצב היום. האוכלוסיה גדלה, המצוקות הקיומיות של המדינה הרבה פחות קשות היום (למרות מה שמספרים לנו), יש לנו עם שדובר (בצורה עילגת) שפה לאומית... אפשר לסכם את 60 השנה הראשונות בכך שהקמנו כאן מדינה בת-קיום, וכעת הגיע הזמן להכיר בעובדה שצבא העם סיים את תפקידו. זה נכון כבר זמן מה, אבל אנחנו מסרבים להכיר בעובדות. אין ספק שעם הזמן זה יחלחל, כאשר הדור שגדל היום יגיע למוסדות השלטון. עוד 20 שנה זה יהיה ברור כשמש: אנחנו רוצים פלייסטיישן ולא פ"זצטות, וזה מאוד הגיוני.

אתוס שמתוס

לא הצלחתי להשיג נתונים מהימנים לגבי ההתפלגות, אבל ככל הנראה המערך הלוחם של צה"ל מונה בין 15 ל 20 אחוז מכלל החיילים, תומכי לחימה מהווים בערך עוד 20-30 אחוז, והשאר (מעל 50%), כמו שאומרים, ג'ובניקים. אפשר להתווכח גם איך סופרים, האם נהג ג'יפ הוא לוחם והאם אפסנאי הוא תומך לחימה -- אבל אני לא רואה צורך להכנס לזה. יש לנו חוק גיוס חובה, מה שאומר שכל נער/ה בן/ת 18 (לצורך העניין) חייב/ת להתגייס, אבל בצד השני של המטבע מתסתתרת עובדה די מצחיקה: הצבא חייב לגייס את כולם. זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל אנשים נוטים לשכוח שהצבא ממש לא צריך את כולם.

לשם הדיון, נקח חייל היפותטי בשם דני. דני לא חדור מוטיבציה, הוא לא רוצה להיות קרבי ולא מתכוון להישכב על רימון בשביל אף אחד, אבל הוא משרת כי "זה מה שכולם עושים". נחמד לו לשבת בשלישות ברמת גן, במזגן, ולהעביר את היום בלהעביר דפים מהמדפסת למגרסה. גם למפקדים שלו זה נחמד. אולי הוא ממר"מניק והוא בכלל כותב שאילתות SQL שרצות על mainframe מימי מלחמת השחרור. בכל אופן, יש לו חברים טובים שם, הוא עושה יומיים שמירות בחודש וגם קצת מטבחים, חוזר הביתה כל יום ונהנה מהחיים. או להיפך - הוא עשוי להיות תקוע תחת מפקד שמתעלל בו רגשית, בין אם מי מהם מבין את זה או לא, וללא כל מסגרת תומכת (המש"קית ת"ש התגייסה לפני שבועיים ובעיקר רוצה ללכת הביתה בחמש). הוא עשוי גם להגיע לנקודת שבירה ולהתאבד עקב "חוסר התאמה למסגרת", ומכיוון שכל התאבדות כזו כורתת עוד ענף באתוס הלאומי, הצבא כל כך מתעקש להסתיר את הפרטים. זה עוול איום, אבל נשכח ממנו לצורך הדיון, ונניח שדני נשאר בחיים ומשתחרר בגבורות.

עכשיו בואו נעשה ניתוח amortized של עלות חייל דוגמת דני, שהצבא היה יכול להסתדר גם בלעדיו. דני צריך מפקד? רס"ר שיצעק עליו? כיסא לשבת עליו? עמדת מחשב, חשמל, מדים (ומשטרה צבאית שתפקח על הלבוש שלו), נסיעות בתחבורה ציבורית, אוכל (ולכן גם טבחים), ציוד (ולכן גם אפסנאים ונהגי משאיות), מגוון שירותי שלישות/חינוך, בריכה ומציל (בחיל האויר) וכו' וכו'. אה, וכמובן שיש לו משכורת, שבמקרה של דני היא זניחה, אבל שרשרת הפיקוד שמעליו מגיעה לסכומים יפים. ככה מקבלים בסיסים שלמים שכל הצידוק לקיומם הוא הם עצמם (והעובדה שצריך למצוא לכל החיילים מה לעשות), כך שהערך המוסף שלהם, איך נאמר, מוטל בספק. רק בשביל לסבר את האוזן, אני לא תוקף את השלישות ספציפית, אין לי שום דבר נגדם, אני תוקף את השיטה.

אז כמובן שדני עצמו לא מקבל טבח פרטי או שרשרת פיקוד אישית: הוא מקבל נתח קטן מכל שירות - אחד חלקי מספר הדניים שבצבא (וזה נסכם כלפי מעלה, כשגודל כל שכבה קטן באופן לוגריתמי). אבל אם נסתכל בסכום על פני כל הדניים בכל בסיס שהתועל בקיומו זניחה -- מדובר על עשרות מיליארדי שקלים, מתוך תקציב משרד הביטחון שעומד על 50 מיליארד.

על העיוורון

רצה הגורל והרבי אמר "מהיום כולם מתגייסים, זו מצווה". עשרות אלפי אברכים בגילאי גיוס צובאים על שערי הבקו"ם, הצבא מתמוגג, מעלה את כולם על אוטובוסים, בסיסי הטירונות באקסטזה... ואז מה? קרביים כנראה שהם לא יהיו, בכל אופן רובם לא. וצריך למצוא להם בסיסים/מדורים כשרים למהדרין, בלי בנות (תועבה!), ועם שיעורי תורה בוקר וערב. אז חלק יהיו מתכנתים, חלק שלישים, חלק משגיחי כשרות, נהגים... אוקי ומה הלאה? נבנה את בסיס "לשם שמיים" בשטחים הפתוחים האחרונים שנותרו ליד בני-ברק, או אולי על גבעה בשומרון, ואז מה? אתם מסוגלים בכלל לשערך את העלות של דבר כזה? ואת חוסר התועלת בו, גם יחד? אז נכון, אולי חלק ירכשו ככה מקצוע, זה גם משהו. אבל למה שבעולם של היום, בשנת 2012, הצבא הוא זה שיעצב את התרבות שלנו? "צבא בונה עם בונה צבא"? למה שזה לא יקרה במסגרת אזרחית? המיליטריזם הזה עבר זמנו.

עכשיו האתוס שמונחל בכם, כמו גם הצורך הישראלי הבסיסי לא לצאת פרייארים, זועק בקול גדול געוולד! חייבים לגייס את כולם! שוויון בנטל!, אבל זו אינדוקטרינציה של אמרות חלולות ששמעתם מאז ילדותכם. מה תעשו עם כולם? מי ישלם על זה? מעמד הביניים, כרגיל, ייצא הפראייר הגדול. הרי כמו שאתם נכנעים לחתונה ברבנות, משלימים עם חוסר תחבורה ציבורית בשבת (ורחובות שנחסמים) ומוכנים לספוג את העלות של הכשרות על המזון בארץ -- כך אתם גם תשמחו להקל עם החרדים שמשרתים: לא לשבץ אותם לתורניות בשבת, לאפשר להם ללמוד גמרא שלוש שעות ביום, ועוד היד נטויה. ובסופו של דבר, אברך שיסיים שירות יהיה זכאי לשלוש שנות לימודים בכולל חינם... מה לא תעשו בשביל לעודד אותם להתגייס.

אתם תמשיכו לשלם מיסים, לעשות מילואים ולהקשיב לשירים של הדג-נחש.

מודל חלופי

רב נגד שמנהל צי משאיות מקבל משכורת על פי הדרגה שלו והגמו"שים שהוא צבר (שזה כמו מדבקות "הייתי גיבור"), מה שאומר שהוא יכול לקבל מעל 20 אלף ש"ח בחודש. מחוץ לצבא לא ניכר שנהגי משאיות הם מעשירי הארץ, וברור שהדיסוננס הזה עולה לנו המון כסף. אמנם מצפים מנהג צבאי שייכנס עם המשאית ללבנון בעת מלחמה, אבל הייתי מהמהר שמי שנוהג במשאית הוא חפ"ש ולא רנ"ג -- כלומר יש יחס הפוך בין רמת התגמול לבין הצרכים המבצעיים הנדרשים. זה נכון בעוד הרבה מאוד תחומים בצבא, ועושה רושם שאם נסתכל מפרספקטיבה יותר רחבה -- רוב הצבא מתנהל הפוך מההיגיון. ג'וזף הלר אמר את זה כבר בשנות ה 60 (וכל מי שלא קרא את מלכוד 22, שייתבש לו), אבל זה לא הופך את זה לפחות נכון.

נתחיל מאפס: לוחמים וקצינים צריך. כך גם טנקים ומטוסים ורובים. אם נהפוך את "צבא העם" לצבא מקצועי, שמתעסק רק במה שקשור בלחימה ובטחון שוטף, נקבל תמונה הרבה יותר הגיונית. את שאר השירותים, כמו תובלה ואוכל, הצבא יכול לקבל מגורמים חיצוניים (באותה מידה שקבלנים בונים את הגדר בגבול עם מצריים, ולא חיל ההנדסה). כמובן שיש עוד תפקידי מעטפת, כמו פרמדיקים, רופאים, טכנאי מטוסים ואפסנאים -- אבל אם הצבא יהיה מוכוון מטרה (כלומר, לחימה), ההיקף של תפיקידי המעטפת יהיה הרבה יותר קטן. למשל, המשטרה צבאית תוכל להיעלם והאחריות על חקירות תוטל על גוף חוץ-צבאי, כמו המשטרה הרגילה. כנ"ל לגבי מערכת המשפט הצבאית.

מכיוון שכוח האדם יהיה הרבה יותר מצומצם, יתפנה אחוז ניכר מהתקציב: הלוחמים יוכלו לקבל משכורת הגיונית וציוד מודרני (נניח, אפודי מגן וכלי רכב מהמאה הנוכחית). באופן כללי, ברגע שלוחמים יתוגלמו כספית, הרבה אנשים יפנו למסלול הזה ואפשר יהיה להעביר את משימות האבטחה השוטפת לשכירים -- כמו מאבטחים (תחשבו על מאבטחים בנתב"ג, לא בקניון). פתאום יהיו אנשים עם מוטיבציה אמיתית לשרת, ולא כאלה שמכריחים אותם. כמובן שבהייטק המשכורות יהיו גבוהות יותר -- אבל היות והשכר החציוני בארץ עומד על כ 6000 ש"ח בחודש, נראה שיש מספיק אנשים שישמחו לחתום. כמו כן, אל תשכחו שהמדינה גוזרת קופונים יפים על המיסים של עובדי ההייטק ושכל מכירה של סטארט-אפ משמחת את קופת האוצר. תחשבו גם על זה בתור שירות.

במודל הזה אפשר יהיה לדרוש שכל אזרח במדינה, בהגיעו לגיל 18 וללא יוצא מן הכלל, יעבור טירונות של חודש-חודשיים, בה הוא ילמד להחזיק נשק וקצת איך עובדת המערכת. אח"כ הוא יוכל לבחור בין שירות אזרחי (התנדבות בבית חולים, שיטור קהילתי, סיוע לקשישים, עזרה לתלמידים וכו') לבין שירות צבאי. השירות הצבאי יהיה מתגמל כספית, יאפשר הגשמה עצמית ("תמיד רצית לנהוג בטנק ולא היה לך רישיון?") ויספק הכשרה מקצועית שתוכל לשמש אותו לאחר מכן. שירות אזרחי ייזכה אותו במלגת קיום. כל אחד יוכל למצוא את מקומו במערכת ולתרום לחברה: חרדים למשל יוכלו לשרת במגוון מקומות שמתאימים לאורח החיים שלהם, ועדין למצוא כמה שעות ביום ללימוד תודה. כל שנתיים האזרחים עד גיל 40 יקראו לשבועיים של שירות מילואים מרוכז, בשביל לרענן את הכישורים של מי בחר לא להיות חייל, כך שבעיתות מצוקה יהיה מערך מילואים מתפקד (כמובן שלא ברמת המיומנות של הלוחמים, אבל כזה שיוכל להחליף את משימות הבטחון השוטף).

אפשר לפתח את המודל הזה עוד הרבה -- זו כמובן רק סקיצה. ברור לי שיש כאן מקרי קצה שלא חשבתי עליהם, והיות והמספרים המדויקים חסויים, אני לא יכול לאמוד את החיסכון בעלויות. תקראו לזה תחושת בטן, אבל אם נוותר על 60% מהצבא של היום יש לי הרגשה שנישאר עם עודף והרי אף אחד לא חושב שהיום המצב מזהיר. לפחות נקבל חברה יותר מתוקנת.

ועוד פרט אחד קטן לסיום

למה לעזאזל אמ"ן כפוף לצבא? הוא צריך להיות גוף חיצוני שכפוף ישירות למשרד הבטחון, כמו גופים נוספים בקהיליה -- וכמו שמקובל ברוב העולם. כמובן שהמודל המוצע מניח שאמ"ן נמצא מחוץ לצבא.